בימים האחרונים יש סערה תקשורתית (שוב) בנוגע ליורדים מישראל לברלין. שוב האשמות נעשות במקום לחשוב למה המילקי הזה הועלה לדיון מלכתחילה. אתחיל ואומר שאין ציפייה שמילקי בישראל יעלה כמו באיחוד האירופי. ציפייה זו היא אולי תקווה אך זו המנותקת לגמרי מהמציאות הכלכלית והפוליטית של ישראל. מה שכן יש לצפות שהמחיר יהיה זול ממה שהוא עכשיו.
באשר לאינטרסים של העלאת הנושא הכלכלי בהשוואה לברלין מעניין שאנשים לא שמים לב עד כמה קל להגיד זה ברלין, גיהנום עבור היהודים, אז למה שנרצה להשוות את עצמנו אל ברלין. קל מאוד עבור כולנו ללכת לעבר הקשה שלנו עם הגרמנים, עבר שנמצא בתודעה שלנו והוא חלק מהיום יום. אך למה אנחנו לא שמים לב שאנחנו מולכים למקום הזה. למה החדשות המסעירות והראשונות שהוצגו בנושא הכלכלי בישראל נגעו למילקי בברלין וכיוצא מזה ל”בוגדים” שעזבו לשם ולא לגבינה בארצות הברית או חומוס בלונדון ולקהילה הישראלית הגדולה לא פחות (ואף יותר) שם. כי אין מה לעשות ברלין וגרמניה גורמים לנו להגיב בצורה מאוד מסוימת המשכיחה את הרצינות של הנושא עצמו. יוקר המחייה בישראל ואיכות החיים שעשר שנים האחרונות במיוחד ירדו בצורה משמעותית.
אז למה ה”בוגדים” האלו עוזבים? נכון יש כאלו שלא אוהבים את ישראל, שטוב להם מחוץ לישראל. אך הרוב עוזבים כי אין להם ברירה. כי הם לא יכולים לפרנס עצמם בכבוד יותר, והם מחפשים פתרון. הרבה מאלו שעליהם מפילים את המונח “בגידה” בלי לחשוב פעמיים הם אלו שנלחמו בישראל לא רק בצבא אלא גם במאבק הכלכלי חברתי, נלחמו במשך שנים עד שהמצב האישי שלהם הביא להחלטה לעזוב. כי אהבת הארץ זה ערך אחד חשוב אך איך תוכל לאהוב את ארצך אם אינך מעריך את החיים שלך.
כמה פשוט זה ליפול על הצעירים האלו, כי האמת היא שהצועקים “בוגדים” הם אלו שנשארו בישראל, שבחובות, שלא מסיימים את היום וכמה נורא זה לראות מישהו שכן מצליח לסיים את החודש ואולי גם נוסע לחופשה. כי אותנו מלמדים לא להיות מפונקים ומי אלו אותם הצעירים שיכולים לקנות בית בלי לאבד אותו תוך כמה שנים (ולא, לא בגלל שהם פתאום עשירים פה אלא כי הבנק לא מבצע הונאה עם משכנתאות שאינן ברות החזרה).
לתקשורת הישראלית ובמיוחד לפוליטיקאים שלנו שמוסיפים עול על כתפנו כל הזמן עם ההחלטות הפוליטיות כלכליות שלהם וניהול התקציב, קל ונוח להזכיר את ברלין וגרמניה, בכדי להסיט את עינינו מהאמת שעומדת מולנו – בעשר שנים האחרונות הממשלות קיבלו החלטות שהובילו כביכול לשיפור הכלכלה (עבור בעלי אינטרסים והון) אך לצניחה באיכות החיים ועליה ביוקר המחייה.
המאבק הכלכלי חברתי אינו חדש, עוד לפני מחאת האוהלים, והקוטג’, היו רבים שניסו לקום נגד אותן גזירות כלכליות, נגד הפרטת קרקעות, עלייה ביוקר המחייה, ניהול תקציב ועוד. אך קולם היה חלש. אני כסטודנטית לקחתי חלק במאבקים כלכלים חברתיים, השתתפתי בהפגנות נגד גזירות שרוב האנשים בישראל לא שמו לב אליהם. תשומת הלב שלהם הייתה ועודנה למה שהתקשורת והפוליטיקאים רוצים.
כי אם נתמודד עם האמת נדע שהמחאה החברתית אמורה הייתה כבר להתחיל אם לא להגיע לשיאה, ובלי לפגוע במילקי או בקוטג’ היינו ברחובות זועקים על חשבונות הארנונה המגוחכים, על החשמל והמים, ועל המשכורות שאינן מכבדות אף אחד. בתור מי שעבדה גם בישראל וגם בחו”ל, אנחנו עובדים יותר גם יותר שעות וגם יותר בתוך השעות האלו ומקבלים פחות. ואם כל המדינה הייתה ענייה הייתי מבינה, אך שימו לב מה המשכורות של הבכירים שלכם? כמה כסף החברות שאתם עובדים עבורן מרוויחות ותחשבו האם אתם מקבלים את שווי ההשקעה היומיומית שלכם, או בכלל משכורת המאפשרת לחיות בכבוד.
ולמי שחושב שהמצב הפוליטי מוביל למצב הכלכלי, יש בזה משהו בהחלט. אבל המצב הפוליטי וה”אהבה” שאנו מקבלים מהעולם הייתה כך יותר מהעשור האחרון, או שני העשורים האחרונים. הירידה באיכות החיים ועלייה ביוקר המחיה – לא.
יש שיגידו שאין לישראלים בברלין, או בניו ג’רזי זכות לדבר כי הם עזבו ומה הם מבינים. לכך אענה – עד שלא תגורו בחו”ל (ולא טיול אחרי צבא או עגלות אלא ממש לגור כאחד האזרחים) ותחוו מה זה איכות חיים אולי לא תבינו מה אתם מחמיצים.
ואני? אני למדתי ועסקתי בפוליטיקה חברתית. יצאתי לרחובות בישראל כשהיה צריך ותכננתי לעשות זאת כל חיי. לא חשבתי לרגע שאעזוב, אך חיי האישיים לקחו אותי לברלין. לא חדלתי לאהוב את ישראל אף לא לרגע, וזה שאני יושבת בברלין ולא בישראל לא אומר שאני לא דואגת למדינה שלי. אם אתה אוהב מישהו אתה לא מוותר ומספיק לדאוג כי אתה רחוק.
בברלין יש דברים טובים אחרים שלצערי לא יתאימו לישראל. למשל כתושבת שדרות שנים לא ראיתי ילד והורים נינוחים בפארק, בלי דאגה. בלי לרוץ למקלט, או לחשוש מה יכול להיות גם כש”רגוע”.
בברלין אני רואה את זה. כשראיתי את זה לראשונה בכיתי כי זה היה כל כך לא מובן מאליו וכל כך לא אפשרי בשדרות ובישראל. במדינה שחיה תחת קונפליקט. ילד בשדרות כנראה יחייך, יצחק, וישחק אך תמיד יהיה בהיכון דבר שהילדים פה למזלם לא צריכים להבין.
יש דברים כמו המצב הביטחוני שלא תלויים רק בנו או בפוליטיקאים שלנו כי יש לנו שכנים שגם הם צריכים לרצות זאת. על פתרון ארוך טווח למצב הביטחוני אין לנו כוח גדול או בלעדיות. אך שינוי המצב הכלכלי כן בידינו ובידי הפוליטיקאים שלנו.
אז אפשר לראות במילקי כמילקי, כדבר שולי. או להבין את מה שהמילקי מספר לכם, ולהילחם על הזכות שלכם לחיות במדינה שלכם בכבוד, גם אם מדינה זו היא לא גרמניה, או ארה”ב.
The Fair Play Blog 